כאשר אנו חושבים על המילה 'מציאות' אנו נוטים לחשוב על מצב הדברים כפי שהוא קיים מעבר לתפיסה או למחשבה - קיום אובייקטיבי. אך מעניין לראות ששורש המילה הוא: מ.צ.א שרומז על התפקיד האקטיבי שלנו בהיווצרות המציאות.
עמדה זו ביחס למציאות אינה חדשה, כבר לפני 2200 שנים בטקסט העתיק "יוגה סוטרה של פטנג'לי" הכירו היוגים בכך שתפיסת המציאות, שלרוב אנו נוטים ליחס לה אובייקטיביות, היא למעשה רק השתקפות מנטלית ומעובדת של העולם. לדוגמה בפסוק 4.3 : "הגורם המעבד אינו מצמיח את ההוויה, אך מפלֵס [אפשרויות] בחירה, כמו האיכר (המכוון לשדותיו את המים על ידי הסרת מכשולים)" [1] ניתן לפרש את הפסוק הזה אם נתייחס לעיבוד קוגניטיבי כ"גורם המעבד" ומכך להסיק כי הייצוג הפנימי של המציאות הוא תוצר של תהליך בחירה מעובד ולכן אינו בהכרח נאמן למקור.
מעניין לראות כי לאחרונה גם במדעי המוח רווחת גישה זו. שדה המחקר של תהליכי התפיסה עבר מהפך: תיאוריות שהתמקדו בעבר בניסיון להסביר כיצד המוח נותן משמעות למידע "פיסיקלי" שנקלט מהסביבה (אור, גלי קול, מגע, נוכחות מולקולות מסוימות בסביבתנו) נזנחו לטובת תיאוריות המסבירות כיצד מגוון של תהליכים פנימיים (קשב, עוררות, ידע מוקדם, קונטקסט) מטים את התפיסה, ויוצרים מרחב פרשנות מגוון של המציאות החיצונית.
אחת הגישות שנמצאות כיום בחזית המחקר במדעי המוח נקראת קידוד מנבא [predictive coding) [2). גישה זו טוענת שבכדי להתמודד עם הצפת האינפורמציה הקיימת סביבנו המוח פיתח מנגנון שמייעל את היכולת שלנו להגיב לאינפורמציה על ידי חיזוי. המוח מייצר דפוסי פעילות על סמך התנסויות קודמות וההקשר החיצוני. דפוסי פעילות אלו אמורים להתאים לאינפורמציה שנקלטת בחושים ולמעשה מסייעים לנו להפנות תשומת לב לאירועים חריגים שכן במקרים אלו יתגלה פער בין החיזוי לאינפורמציה החושית. דפוסי הפעילות המנבאים את מצב העולם מתקבלים באזורים אינטגרטיביים (גבוהים) ומקושרים הישר לאזורי עיבוד חושי בסיסיים (נמוכים). קשרים אלו משפיעים על מידת הרגישות והתגובתיות של נוירונים באזורי העיבוד החושי.
לפיכך קיים בתודעתנו כל הזמן ייצוג של העולם שאינו מבוסס ישירות על המידע הזורם אלינו באמצעות החושים! הגישה הישנה לפיה אנו בונים את ייצוג המציאות שלנו מבחוץ-פנימה הוחלפה בגישה המכירה במצב הפנימי כגורם קריטי ביכולת לקלוט ולפרש את המצב החיצוני.
בניסוי מעניין שערכו אנדרסון ואחרים [3] הם הראו כי כאשר הוצגה תמונתו של אדם ונאמר להם כי אדם זה הוא שקרן, נוצרו הבדלים ביכולת לעבד את התמונה כאשר היא הוצגה לאחר מכן. המידע הקודם גרם לנבדקים להיות רגישים יותר לתמונה ולהבחין בה כאשר תמונה זו התחרתה* מול מידע ויזואלי ניטרלי (הם כמובן הראו כי זה אינו המקרה כאשר אין צימוד בין התמונה לרכילות). כלומר המערכת התפיסתית שלנו הופכת לרגישה יותר בעקבות מידע מוקדם. כך שאחיזה בידע קודם משנה את המידע הזמין ברגע זה – התמונה בה "בחרה" המודעות היא זו שנלווה לה מידע מוקדם, ואילו התמונה הניטרלית הוזנחה. מצד אחד זהו מנגנון אדפטיבי – טוב לנו לזהות במהירות אנשים שליליים, ומצד שני מאחר שהמידע מתחרה במידע אחר אנו מאבדים את היכולת לגשת למידע האחר.
לא היינו רוצים להסתובב בעולם ללא ידע מוקדם; יש סיבה טובה לכך שהמערכת שלנו נשענת עליו. מצד שני עלינו לקחת בחשבון שהידע שאנו אוספים אינו בהכרח מהימן.
איך נמצא את האיזון הנכון בין ידע מוקדם ופתיחות המחשבה? לצורך כך ניתן אולי לאמץ את סוטרה 4.6 לגבי התודעה: "... זו הנולדת מהתבוננות [הינה] ללא מאגר." [1] הידיעה שישנו ריבוי אפשרויות למציאות המשתקפת בתוכנו פותחת פתח לחקירה והתבוננות. דרך ההתבוננות אנו מאפשרים לעצמנו מרחב חקירה מאוזן ופתוח יותר על טבע הדברים.
*בטכניקה מיוחדת הנקראת Binocular rivalry המאפשרת להציג לכל עין תמונה שונה, כאשר רק אחת מהתמונות מגיעה למודעות
הפניות
[1]
א. סן גופטה, פטנג'לי יוגה סוטרה, אור-עם, 1994.
[2]
M. Panichello , O. S. Cheung ו M. Bar, “Predictive feedback and conscious visual experience,” Frontiers in Psychology, כרך 3, p. 620, 2013.
[3]
E. Anderson, E. H. Siegel, E. Bliss-Moreau ו L. Feldman Barrett, “The visual impact of gossip,” Science, כרך 332, pp. 1446-1448, 2011.
תמונה מובאת מתוך Front. Hum. Neurosci., 16 September 2014 |https://doi.org/10.3389/fnhum.2014.00666
Comments