היום חוגגים ברחבי העולם את יום לידתו, הארתו ועזיבת גופו של הבודהה ( או בשמו הפרטי - סִידְּהַארְתָּה גַאוּטַמָה). כך שאין יום מתאים מזה לדון באמת הראשונה מבין ארבע האמיתות הנאצלות: דוקהה - duḥkha - האמת בדבר קיומו של הסבל. גם במסורת היוגה (בה דבק הבודהה לפני הגעתו להארה) נאמר: "אולם לבעלי כושר ההבחנה הכל רק סבל, בגלל הסבל הכרוך בתהליך ההשתנות ובחרדה ובהטבעות וכן בתנודות המתנגשות של מצבי החומר" יוגה סוטרה 15.2 בתרגום של אורית סן-גופטה.
האם הכל סבל? הרי כולנו חשים גם חוויה של עונג והנאה…
על פי הבודהיזם וגם על פי היוגה אם נתבונן בעומק ההנאה נגלה את גרעין הסבל.
מתוך העונג עולה הסבל - בשל ידיעת זמניותו של העונג.
מתוך העונג עולה הסבל - בשל החרדה שהגורם לעונג יעלם או יסתיים.
מתוך העונג עולה הסבל - בשל הערגה שנוצרת בנו למקור העונג (והיותו בלתי מושג לאורך זמן).
מתוך העונג עולה הסבל - בשל ההשתנות התמידית של העולם: הגורמת לכך שגם אנחנו משתנים ולכן מה שגרם לי לעונג ברגע אחד כבר לא יגרום לי לעונג ברגע הבא (תופעה הידועה כהסתגלות - הביטואציה) כמו גם השינוי בגורם העונג עצמו.
מה למדע יש לומר על כך? נתבונן על הנאה ועונג גם מזווית מוחית.
במהלך עשרות מליוני השנים האחרונות תהליך האבולוציה לימד אותנו לחשוק ולהפיק הנאה ממה שתומך בהשרדות שלנו: מין, אוכל (בעיקר כזה בעל תכולת אנרגיה גבוהה), קשרים חברתיים.
אז איך עובד המנגנון הזה? בכדי לשפר את סיכויי ההשרדות שלנו מה שגורם לנו להנאה גורם גם להנעה - ישנה רשת של אזורים מוחיים המופעלים כאשר אנו חווים הנאה שנקראת מערכת התגמול (reward system) רשת זו מבוססת על המוליך העצבי שקרא דופמין, ותפקידה אינו לחוש הנאה וסיפוק - אלא לייצר הנעה כדי להשיג שוב את אותו הגורם "שהדליק" את המערכת.
אז איך זה עובד?*
בהתחלה המערכת אכן מגיבה "בהתלהבות" (התלהבות = הפעלה של תאי עצב המשתמשים במוליך העצבי דופמין) בכל פעם שאנו מבצעים פעילות שגורמת לנו להנאה - נניח שתיית כוס קפה בבוקר. לאחר מספר פעמים המערכת תתחיל "להתלהב" בנוכחותם של רמזים סביבתיים שקשורים לשתיית הקפה (הכניסה למטבח, השעה ביום, ריח מסויים וכו'). ואז מתרחש תהליך מעניין… אם נספק למערכת את הגורם להנאה (נניח קפה) - היא כבר לא תתרגש… (לא תהיה פעילות יתר באותם תאי העצב). מנגד, אם לא נספק את הגורם להנאה (בדוגמה זו קפה) תאי העצב יגיבו בירידה בפעילות שלהם (כעין דיכאון ברמת תאי העצב). כלומר המערכת מייצרת חוויה של סבל (או ערגה) שתגרום לנו לספק לה את הגורם להנאה בפעם הבאה.
כך אנו מגלים שאכן גם ברמה המוחית הגורמים לעונג והנאה הם גם הגורמים לסבל!
המנגנון הזה הוא המנגנון שמניע תהליכי התמכרות - בין אם לסוכר, לקפה, למדיה חברתית או במקרים בעייתיים יותר לסמים או ריגושים פוגעניים אחרים.
בשנות ה 50 של המאה הקודמת גילו שני חוקרים אולדס ומילנר (James Olds and Peter Milner) שכאשר משתילים אלקטרודות בחולדות, באזור שהוא חלק מהרשת העצבית של התגמול, כך שלחיצה על דוושה גורמת לפעילות חשמלית באזורי התגמול, החולדות לחצו על הדוושה באובססיביות, מבלי לאכול או לשתות, זכרים לא גילו עניין בנקבות מיוחמות, אמהות לא התייחסו לגורים שלהן - הגירוי המענג למעשה הרג את החולדות במרדף אחר הנאה המיוחלת. לרגע היה נדמה שפיצחנו את מנגנון ההנאה האולטימטיבי, אך במחקרי המשך בתגלה כי זו אינה רשת של הנאה כי אם רשת של הנעה - הפעילות ברשת זו מביאה אותנו לבחור בהתנהגויות שמעוררות אותה, גם אם ההתנהגויות הללו לא תומכות בנו בטווח הארוך. כך גם אצל מכורים לסמים, הסמים הרבה פעמים כבר לא גורמים להנאה, אך הסבל שנגרם מהערגה (craving) לסמים מניע אותם להתנהגויות הרסניות בטווח הארוך.**
הבודהה הבחין בכך כבר לפני 2600 שנים מבלי להשתמש באלקטרודות ובאמצעי דימות מתוחכמים…
לצערי אין פתרון קסם המאפשר לנו להפריד בין ההנאה לבין הסבל. אחת המטרות של הבודהיזם וגם של היוגה היא לשחרר אותנו מן הסבל באמצעות אימון, הטכניקות הן שונות (גם אם ישנו דימיון בחלקים מסויימים) אך שתי הדרכים דורשות התמסרות והתבוננות פנימה. ועד שנגיע להארה ונצליח להפריד בין הנאה והנעה (המולידה סבל) מוטב שננסה לבחור את גורמי ההנאה באופן מושכל - לבחור במה שתומך בנו ובבריאות שלנו בטווח הארוך. הנאה שמותירה אותנו מסופקים ולא "רעבים לעוד".
מקורות והמלצה לקריאה נוספת:
Kommentare